34 / 176
דני בר־מעוז
34
אפי (אפרים תשרה), חברו של שמשון לגיוס ולנשק, שופך אור על התקופה ההיא:
היינו מגיעים לתחנת ההסעות בשכונת יד אליהו שבתל־אביב. שמשון
חזר מהחופשה וכפות ידיו חתוכות, סימנים לעבודה בברזל שבה עסק
בימי החופשה. ההסעה לסיני נעשתה ב"טייגרים", האוטובוסים של "אגד"
שעות. בתחנות
15־
שמושביהם עשויים מפלסטיק, והנסיעה ארכה כ
הביניים, כמו זו שבצומת "קסטינה", ירדו החיילים להתרענן בשק"ם,
אך שמשון ואני, ה"תפרנים", שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסנו, אספנו
בקבוקים קיבלנו מהשקמיסט ופל
30־
בקבוקי זכוכית ריקים, ובתמורה ל
אחד. לא פעם שבנו לאוטובוס רעבים וצמאים. בבסיס נהגנו "להתפלח"
לחדר האוכל דרך החלון, לקחת לחם כדי שלא נישאר רעבים עד הבוקר.
היו אלה הימים שלאחר מלחמת ההתשה, וצה"ל נכנס לתהליך מואץ של
התבצרות ובניית מעוזים לאורך קו התעלה. בלילות יצאו שמשון ואפי מהיחידה
ועבדו בסתר אצל קבלני ביצורים. הם מילאו סלסילות מרשת בחלוקי נחל,
ולפנות בוקר שבו לבסיס. "לא היה לנו סבון רחצה, והתקרצפנו בסבון מרובע
ששימש לשטיפת כלים", סיפר אפי על מצוקתם הכלכלית.
שמשון כנהג זחל"ם