48 / 176
דני בר־מעוז
48
הנטייה ליסודיות והשאיפה לשלמות בביצוע הלכו יד ביד עם החרדה למוניטין,
שיצאו לו כבעל יושרה הנאמן לשמו הטוב, למילה שנתן, או לחוזה שעליו חתם.
בתכונה זו כבש שמשון את הבריות, אך אירע שהיא גם הייתה לו לרועץ, ומעשה
שהיה כך היה:
שמשון מכר לארבעה אנשי עסקים נכס נדל"ן כלשהו. הרוכשים התלוננו כי
מסר להם נכס ששטחו קטן מהמוסכם ובכך לא עמד בתנאי החוזה, ותבעוהו
לדין. עורך דינו הנאמן, בצלאל בן־דוד, שליווה אותו בכל שנות עשייתו, חשף
את עקשנותו התהומית של שמשון, אשר מפעם לפעם התפרצה ממנו כמו לבה
מהר געש. לא שיקולי רווח או הפסד עוררו את תגובתו הנזעמת, אלא האפשרות
שהוא יוצג כמי שהוליך שולל את זולתו. שנים נהג להטיף לקהל שומעיו בכלל,
ולילדיו בפרט, את דברי שלמה המלך החכם באדם: "טוב שם משמן טוב", משמע:
חשיבות כספו בטלה ומבוטלת מול שמו הטוב. והנה עתה התביעה מנסה לערער
על הערך המקודש בעיניו! כך קרה, שבניגוד למהלכים השקולים והנינוחים,
שאיפיינו אותו בשבתו אל שולחן משא־ומתן, הוא נשאב עתה לסערה משפטית
שנים ולא נסתיימה עד יום מותו.
15־
מתלהמת ורווּית יצרים, שארכה כ
אלא שבכך לא תם הסיפור: שלושה מתוך ארבעת התובעים הרגישו חובה
לעצמם לבוא ללוויה של שמשון, וכל הארבעה אף פקדו את ביתו במהלך ימי
ה"שבעה". מסתבר, שגם יריביו המרים הכירו בערכו ובסגולותיו, ובאו לחלוק לו
את הכבוד האחרון.
השאיפה ליסודיות הטבועה באופיו חרגה הרבה מעבר לפעילותו של שמשון
כקבלן. היא ניכרה באורחות חייו ואף הביאה בכנפיה לאוויר העולם סיסמה
שטבע ונהנה לחזור עליה שוב ושוב:
"כיאה למשפחת צור".
כאשר הסבו לסעודה, פשוטה או חגיגית כאחת, הס מלהזכיר כלים חד־
פעמיים. על הכלים להיות נאים למראה ומונחים על השולחן בהתאם לנימוסים
המתחייבים מבית היוצר של העולם המערבי. הוא הדין בשימוש הנכון בסכין
ובמזלג, במקום הנכון להניחם בתום הארוחה, בחובת הלעיסה בפה סגור,
וחלילה מלדבר בפה מלא! בעיני רוחו שמשון נסער כנראה מהרעיון, שילדיו
ייקלעו לארוחה עם מלכת אנגליה ויוציאו שם רע למשפחת צור...
בקנותו כסא חדש, בהכינו סלט או בגשתו ליצור דבר־מה, זכה המוצר המוגמר