דרך שמשון צור / דני בר-מעוז

128 / 176

דני בר־מעוז 128
מעיניו, שמשון אזר כוח לנחמו:
"תהיה חזק!"
פאר, בתו של מוטי מגער, שמעה
מאביה שהאיש הנערץ עליה עומד
להסתלק לבית־עולמו, ובאה
להיפרד.
"הבטחת שתיכנס אתי לדירה,
אתה לא יכול להשאיר אותי ככה",
התייפחה.
האיש הגדול הזדקף במיטתו,
חיבק אותה בחום, נשק לה, ואמר:
"אני אוהב אותך, יהיה בסדר.
איפה יאיר? תכניסי אותו פנימה".
יאיר בעלה, שהמתין מחוץ לחדר,
נכנס ופרץ בבכי. שמשון חיבק גם
אותו.
מהיכן שאב את כוחות הנפש
בשעה כה קשה, לנחם את אוהביו
הלומי הצער?
פאר עוד אזרה כוח לומר:
"תודה שבזכותך יש לי את בעלי, ובזכותך יש לי את המשפחה שלך שהיא כמו
עוגן בחיי. אני מבטיחה לך שתמיד אהיה אתם בקשר".
זה היה רגע מכמיר לב, ועיני שמשון דמעו.
גם מקומה של רוחמה צברי, המזכירה הנאמנה שליוותה את שמשון במרבית
שנותיו כקבלן וכאיש עסקים, לא נפקד ממצעד הנפרדים. שמשון לחץ את ידה
של האישה, שהפכה זה מכבר לחלק בלתי־נפרד ממפעל חייו, ואמר לה:
"את לא המזכירה שלי, את הבת שלי, שמרי לי על העסק".
בין המבקרים האחרונים היה רחמים מלול, ראש עיריית רחובות. שמשון שכב
מעורפל מזריקת ווליום, ושולה העירה אותו. הוא פקח את עיניו, ומשהבחין
בזהות המבקר שאל לשלומו של מלול, שזה לא מכבר עבר צִנתור.
"אתה שואל אותי לשלומי? אני באתי לשאול לשלומך!" השיב ראש־העיר.
ניר, קצין בהנדסה קרבית, האחיין של שולה
האהוב על שמשון