דרך שמשון צור / דני בר-מעוז

דני בר־מעוז

134

אמנם תשוש, אבל מתחשב בשכניו החולים. בהיר מחשבה כמעט עד הרגע

האחרון.

בתום סבב הפרידות שמשון רמז לכולם לצאת מחדרו ולשוב הביתה. לבקשתו

רק שולה נשארה לצדו. בשעה זו הוא דיבר על אהבתו הגדולה אליה, וביקש את

סליחתה על קוצר־הרוח שהפגין כלפיה בימי מחלתו.

זה המקום וזה הזמן לספר, כי אכן הייתה זו שולה שנשאה בעיקר העול של

ימי המחלה, שנתיים רצופות, יום־יום, שעה־שעה. קשה לתאר את רגעי הפחד,

החששות, קוצר־הרוח, והחיים בצל הנעלם הגדול שחוו השניים יחדיו. שולה

הייתה לקולטת הברקים של המחלה ושל ספיחיה. שמשון הגוסס חש שרעייתו

עומסת על כתפיה משא בלתי־אפשרי, וחודש לפני פטירתו התקשר אל ד"ר

שרה דניאל, רופאת הנשים של שולה, והודה לה על תמיכתה באשתו בתקופה

הזו. הוא התוודה בפניה שקִצו קרב, וביקש כי תמסור לשולה, לאחר מותו, שהוא

אוהב אותה מאוד ומבקש את סליחתה על קוצר־הרוח וחוסר־הסבלנות שלו

בימי המחלה.

ועתה, ברגעיו האחרונים, וכמי שמבין כי גורלו נחרץ, הוסיף:

"אני מצדי עשיתי ככל יכולתי, עכשיו הכל בידי בורא עולם".

"אתי הוא מעולם לא דיבר על המוות, או על החששות שלו למות בחצי־ימיו",

מספרת שולה. "הוא האמין באמונה שלמה שמה שצריך לקרות, יקרה".

.02:00

שמשון נרדם בשעה

עידן שבה והתיישבה לצדו, מלטפת את ידו ומפזמת חרישית את שירו של

נתנאל "ילדה של אב". מילות השיר נתנגנו כמו מאליהן בחלל החדר, ועידן חשה

שהן משרות עליו נינוחות ורוגע. וכך, במשך השעות הקטנות של הלילה האחרון,

שרה עידן את מילותיו של האב לבתו הקטנה:

לך תודה ילדה,

את מוציאה את הילד שבי,

כשאני משתטה את מחייכת.

ליל מנוחה, עוד רגע קט יבוא הבוקר,

נומי ילדה אל לך לדאוג,

נומי ילדה אני לא רחוק.