דרך שמשון צור / דני בר-מעוז

73 / 176

73 דרך שמשון צור
בדיוק 07:30־מור ואני היינו יורדים לחוצים וטרוטי עיניים לפינת האוכל ב
וחוטפים משהו לנשנש לפני היציאה, שמא יהיה — לא דקה פחות —
באטרף... כשיצאנו עם אבא לבית־הספר, מעולם לא איחרנו, הוא לא אהב
ת הבוקר שלנו. ּ את עצלו
ש ונאה קִיֵים. הוא נהג להתעורר מוקדם, להתרחץ, להתגלח, ַ ר ָ שמשון נאה ד
ולפתוח את היום בסערה.
היה באישיותו יותר מקורטוב של שמרנות. כאשר עידן 50־כיליד שנות ה
התהדרה בשמלה מיוחדת לכבוד חתונתה של מיכלי בת־הדוד, נחרד שמשון
למראה המחשוף שגילה טפחיים מגבהּ של בתו, והורה לה ללכת ולהחליף את
השמלה: "את לא הולכת ככה!" רטן בקוצר־רוח.
אך העקשנות עוברת בירושה. עידן נותרה בשלה, ורק לאחר שסחטה אנקות
התפעלות מבאי האירוע, התרצה האב השמרן ונעשה מדושן עונג.
קעקועים עירערו את שלוות רוחו. באחד הבקרים הוא ניגש למיטתו של מור,
שביקש השכמה מוקדמת, והנה להפתעתו, הלא־נעימה כלל, הבחין בקעקועים
משונים המעטרים את גופו הערום של בנו.
"מה זה? מה ציירת? אין דפים לצייר? מדוע על הגוף?"
מור התעורר בבהלה, מנסה להסתיר — ללא הצלחה יתרה — את יצירות הפאר
שפיארו את גופו.
עידן, דנה, גיא ומור