דרך שמשון צור / דני בר-מעוז

137 / 176

137 דרך שמשון צור
אודי הלך ללוויה, אבל חסך מאביבה רעייתו את הבשורה המרה, שלא לפגום
בשמחתה. ברם, אחד מבאי האירוע פלט בנוכחותה: "שמשון מת", והיא צעקה
והשתנקה והיה צורך בכוס מים כדי להשיב את רוחה. "מרגע זה ואילך נגמרה
לי השמחה", הודתה אביבה, המספרת בהערצה גלויה לעין, כי היא פגשה אותו
בימי מחלתו באירוע כלשהו, והוא הניח את ידו על ראשה ואמר לה: "אביבה,
ם, ולא פירש. ַ ת ָ הכל הבל הבלים". ס
אודי עותמי, יהודי המקפיד על קיום מצוות, מספר שמות חברו כה השפיע
על מצב רוחו, עד שביומיים הראשונים נבצר ממנו ללכת לבית המשפחה לקיים
מצוות ניחום אבלים.
גם יוני ערמי, לקוח של שמשון שרכש ממנו בית ונפשותיהם נקשרו זו בזו, לא
עיכל את הליכתו של האיש שכה השפיע על דרך חייו:
באתי ללוויה כמוכה רעם, ובעודי שומע את דברי ההספד של ראש־העיר,
נשברתי וברחתי מהלוויה. גם לבית האבלים לא עמד בי הכוח ללכת.
פטירתו לא חדרה לתודעה שלי. עד היום רשום שמו של שמשון צור
בספר הטלפונים שלי, אינני מסוגל למחוק אותו.
שכנו וחברו של שמשון, שמואל קרטה, מתקומם כנגד המספידים למיניהם,
המפליגים בתיאורי העולם הבא — "נהנה מזיו השכינה", או "יושב ליד כיסא
הכבוד". "לא רציתי אותו שם," טוען שמואל, "אלא פה, אתי, מתווכח על הגות
יהודית, חי, ממשי, תוסס ומוחשי".
הקושי לעכל את הסתלקותו של שמשון השפיע גם על ציון נחשוני, חבר
ילדות ובן־בית במשפחת צור. ציון, המגדיר את הקשר עם שמשון כחברות ללא
שיעור ומידה, בשנה הראשונה הדיר את רגליו מבית המשפחה, שבמשך שנים
רבות היה בו כדייר משנה.
"לא הלכתי לביתו, כי בשבילי שמשון היה הבית. אישיותו מילאה את חלל
ביתו, וכשהלך, הלך מבחינתי גם הבית", מתוודה ציון בעודו ממרר בבכי.